איך אלוהים יכול לשכוח הכל על ידי שמירה על קשרים עם אנשים, כאשר אותם קשרים מזכירים לו כל הזמן את החטאים שהם עשו? העונש בהחלט הוסר. אלוהים שחרר אותנו מחוק החטא, הוא כבר לא שופט אותנו על פי תורת משה, אלא על פי תורת רוח החיים בישוע המשיח. זה מה שהתנ"ך מכנה הצדקה. האיגרת לרומאים פרק ג' פסוק 24 אומרת: "אנו צדקנו בחסד שלו" בישוע אלוהים רואה אותנו כצדיקים. מאז שעשינו צדיקים? איך העונש עדיין יכול לעמוד? לנצח לשכוח. אלוהים יקר, אלה שהסתיר. בבנו ישוע? איך אלוהים יכול להוקיע אנשים שהוא סלח לו והצדיק. איך הוא יכול להזכיר לילדיו את החטאים שהוא שכח.
יש
    הדוקטרינה של "קשרי אבות" כל כך מסוכנת שהיא שוללת מכולם את הערבות להגנה אלוהית.
מצד אחד אלוהים סולח, שוכח ומצדיק, ומצד שני יכול מאוד להכות אותנו ללא אזהרה. התנ"ך מלמד אותנו שאלוהים הוא המגן שלנו; שאנו חבויים במשיח, שהוא מציל אותנו מאויבינו, אבל שלמרות זאת הוא יכול לנקום בעצמו. על מי לסמוך? אם אלוהים עצמו לא שומר על דברו.
והנה מגיעה הבעיה הראשונה! מה לעשות אם איננו יודעים מהיכן יכולות להגיע הפרעות מתמשכות אלו המתבטאות בחייהם של אנשים? מגיני דוקטרינה זו יגידו לכם שעליכם להתפלל לגילויה באמצעות מתנת "דבר הדעת". אבל הנה השאלה שחובה לשאול, מה יכולה המתנה הרוחנית הזו לגלות שכן אלוהים סלח, שכח ולכן הצדיק.
לפיכך, באופן דרמטי, זה עתה פתח את הדלת לכל ההגזמות האפשריות והבלתי נתפסות כאשר אדם נתון באחיזת סבל גדול, ומה הולך לכמה מורים לדוקטרינה הזו, למצוא סוף סוף חופש, ושכל אחד יתחיל לחפש קישורים חדשים הדוברים הקודמים אפילו לא דמיינו. יש סיבה לשאול את השאלה, האם הם באמת מגלים חדשים, או שמא רצונם הכנה לעשות טוב אינו מייצר בהם התעוררות בלתי נשלטת של דמיון. תהליך זה הופך מרגע זה למפל בלתי פוסק של תגליות מסוכנות. בכל פגישה חדשה של "הצלה", שבה מתייחסים לנושא זה בראש סדר העדיפויות, נהוג לראות מתקרבים באדיקות במהלך השיחה, אותם אנשים, תמיד משוכנעים שבעיותיהם ייעלמו ברגע שהפקיד יישבר, או לנתק את "קשרי האבות" שקשרו אותם?
יש
הם אינם מפסיקים, אם כן, להמתין בקוצר רוח עד שיתגלו להם "קללות האבות" החדשות אשר במקור או של חסימותיהם הרוחניות, או במידת הצורך של מחלותיהם ומדוע לא של עוני חומרי, קשיים זוגיים ואחרים. . אופן הפעולה הזה מבטל לחלוטין את הכוח של אנשים, ולעולם לא ישחרר אותם לחופשי. השתכנעו שבמקום לשחרר אנשים, מנהגים אלה משמשים יותר לשעבד את נשמתם ואת נפשם מאשר לשחרר אותם. למה לטרוח בכל מחיר להזכיר לאנשים את מה שאלוהים שכח? מסכנים אותם, עכשיו מוחותיהם טעונים בחטאים שהם לא עשו, ושהם אפילו לא היו מודעים לקיומם. הם הופכים ממש אובססיביים למה שהופך למקור כל הצרות שלהם לחייהם. הכל הופך עבורם ל"קללות אבות" שכן תמיד לפי הדוקטרינה הזו לכל בעיה יש תמיד סיבה רוחנית. דוקטרינה זו הופכת אנשים לקורבנות תמידיים ולא למנצחים.